החלטה בתיק בש"פ 509/13

           בקשה (שישית) לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים: המשיבים 3-2 מיום 14.2.2013, והמשיב 1 - הנושא בעונש מאסר בן 28 חודשים - מיום 3.2.2013, או עד מתן פסק דין בבית המשפט השלום בבאר שבע בת"פ 38119-03-11, לפי המוקדם.

הרקע

השתלשלות ההליכים שברקע לבקשה זו פורטה בהחלטתו האחרונה של בית משפט זה (השופט א' שהם) שהאריכה את מעצרם של המשיבים ב-90 ימים נוספים (בש"פ 7876/12 מדינת ישראל נ' בראנס (29.11.2012)). בתמצית ייאמר, כי ביום 22.3.2011 הוגש נגד המשיבים כתב האישום המייחס להם מסכת ארוכה של עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 ופקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. לפי כתב האישום, המשיבים היו אחראיים, בין היתר, להנפקת חשבוניות מס פיקטיביות ולניהול פנקסי חשבונות כוזבים בסכומי עתק. לפי המיוחס להם, המשיב 1 מואשם בעבירות מס המסתכמות בסך של קרוב לחמש מאות מליון ש"ח; המשיב 2 - מעל לשבעים מליון ש"ח; והמשיב 3 - למעלה ממאתיים ארבעים מליון ש"ח. בית משפט השלום האריך את מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם עקב המסוכנות הנשקפת מהם, בשים לב לעברם הפלילי המכביד; לאופי העבירות, השיטתיות והתחכום הטמון בהן; לחששות מהימלטותם מאימת הדין ומשיבוש הליכי משפט. עררים שהוגשו לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה על החלטת המעצר, נדחו.

עד כה נדרש בית משפט זה לחמש בקשות להארכת מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. השופט ס' ג'ובראן האריך את מעצרם פעמיים ב-90 ימים כל פעם (בש"פ 8252/11; בש"פ 1237/12). השופטת (כתוארה אז) מ' נאור האריכה את מעצרם ב-110 ימים נוספים (בש"פ 3597/12); השופט ח' מלצר האריך את מעצרם של המשיבים 3-2 ב-75 ימים נוספים, וקבע כי בתוך תקופה זו הם יהיו רשאים להציע חלופות מעצר הדוקות שתיבחנה על-ידי שירות המבחן. באשר למשיב 1, קבע השופט מלצר, כי מאחר שהוא נתון במאסר אין מקום להורות על הארכת מעצרו, והוסיף כי אין בכך כדי לפגוע ביכולתה של המשיבה להגיש בקשה נוספת, לקראת המועד הצפוי לשחרורו (בש"פ 6300/12); השופט א' שהם האריך את מעצרם של המשיבים כולם ב-90 ימים נוספים כאמור (בש"פ 7876/12).

בהחלטה האחרונה שהאריכה מעצר, עמד השופט א' שהם על כך שהמשיבים עשו ככל שלאל ידם כדי להאריך את ההליך בבית משפט השלום, בתקווה שהדבר יביא לשחרורם ממעצר. השופט שהם קבע בהקשר זה:

על אף התמשכות ההליך העיקרי, עושה בית משפט קמא את כל אשר ניתן כדי לנהל את הדיון ביעילות ובקצב סביר, תוך הקצאת זמן שיפוטי בהיקף ניכר. מדובר במשפט מורכב וסבוך, שבמרכזו עומדים מי, שלכאורה, יזמו ופעלו יחדיו לביצועה של תוכנית עבריינית רחבת היקף, אשר הסבה נזקי עתק לקופת המדינה. על מורכבות זו למדים אנו, בין היתר, מהיקפה של פרשת התביעה, אשר הסתיימה ביום 21.5.2012, ובמהלכה התקיימו 46 דיוני הוכחות, נשמעו 157 עדי תביעה, והוגשו 440 מוצגים. מעיון בחומר שהונח לפניי עולה, כי בנוסף להתמשכות ההליכים, עקב היקפו הבלתי שגרתי של התיק, אין ספק כי ניתן לייחס למשיבים תרומה נכבדת להתארכות משפטם. (פסקה 15 להחלטה).

           משנקבע כי התמשכותו הניכרת של ההליך בבית משפט השלום רובצת בחלקה הארי לפתחם של המשיבים, קבע השופט שהם כי אין בקצב התנהלות המשפט ובמשך הזמן שבו הם עצורים כדי לשנות את נקודת האיזון ולהביא לשחרורם ממעצר. זאת במיוחד שעה שהמשפט נכנס לשלביו האחרונים. עוד צוין כי בהתאם לעמדתו העקבית של שירות המבחן כמתבטא בתסקירים עדכניים שנערכו, עדיין לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם באמצעות חלופות המעצר שהוצעו.

מבחינת קצב התנהלות המשפט, ביום 18.12.2012 קבע בית משפט השלום כי פרשת ההגנה של המשיבים 1 ו-3 הסתיימה. ביום 7.1.2013 פירט בית משפט השלום באריכות את נימוקי החלטתו להורות על סיום פרשת ההגנה של המשיבים 1 ו-3 בקובעו כי המשיבים כולם עיכבו את שמיעת התיק במשך תקופה ארוכה עד שבית המשפט נאלץ לקבוע כי פרשת ההגנה הסתיימה. עוד קבע בית משפט השלום לוח זמנים להגשת סיכומים כדלקמן: המבקשת תגיש את סיכומיה עד ליום 27.1.2013; המשיבים יגישו את סיכומיהם עד ליום 28.2.2013; השלמת טיעון בעל פה תהיה ב-5.3.2013 ו-14.3.2013. יצוין כי המבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגיש את סיכומיה בתיק, ואף ההגנה עתרה לכך. טרם ניתנה החלטה בבקשה זו. פרשת ההגנה של המשיב 2 הסתיימה ביום 14.1.2013.

הבקשה

בבקשה שלפניי נטען כי כתב האישום חושף מסוכנות רבה מצד המשיבים; כי יש חשש ממשי שינסו להימלט מאימת הדין נוכח העונש הכבד הצפוי להם ככל שיורשעו; וכי עמדתו העקבית של שירות המבחן היא שלא ניתן להסתפק בחלופות המעצר שהוצעו כדי לאיין את מסוכנותם.

המשיב 1, שהיה מיוצג בבקשה דנן על אף שהוא מייצג את עצמו בבית משפט השלום, אינו כופר בכך שחלק ניכר מהעיכוב בהליך רובץ לפתחם של המשיבים, אולם טוען כי לוח הזמנים הנוכחי להגשת סיכומים יחייב לפחות בקשה נוספת אחת להאריך את מעצרם מעבר לבקשה הנוכחית. לשיטתו, פרק הזמן שהוקצב למשיב 1 להגיש את סיכומיו - כ-60 יום - אין בו די לשם הכנתם כדבעי בתנאי בית סוהר, והוא יידרש לזמן נוסף. עוד נטען כי החשש משיבוש הליכי משפט - חשש ששימש עילה לבקשות המעצר הקודמות - אינו עומד עוד, משהסתיימה פרשת הראיות כולה. לבסוף נטען כי הואיל ובסיס חייו של המשיב 1 הוא בארץ, אין חשש שיימלט מאימת הדין. בהקשר זה נטען כי עונש המאסר שצפוי לו, ככל שיורשע בעבירות הרכוש המיוחסות לו, צפוי לעמוד על שנות מאסר אחדות, שמתוכן ינוכו ימי המעצר, ושיש להניח שיופחת גם שליש על התנהגות טובה. על בסיס הנחות אלו, התמריץ של המשיב 1, לטענת בא כוחו, לנסות להימלט מאימת הדין אינו רב.

           בא כוח המשיב 2 טוען כי יוחסו למרשו עבירות בסכומים נמוכים לעומת האחרים, ולכן נקודת האיזון לגביו שונה. אשר לחשש מהימלטות טוען המשיב 2 כי אין כל ראיה שבכוונתו להימלט; וכי עברו הפלילי פחות מכביד לעומת הנאשמים האחרים. לבסוף נטען שאין מקום לזקוף לחובתו את העובדה שהכחיש בשיחותיו עם גורמי שירות המבחן את המיוחס לו בכתב האישום. לבסוף סומך המשיב 2 את ידיו על החלטות ששחררו נאשמים לחלופות מעצר בעבירות מס בסכומים גבוהים יותר.

           המשיב 3, המייצג את עצמו, טוען כי ברצונו להעיד עדי הגנה נוספים, אולם אין באפשרותו לממן את זימונם לבית המשפט, וכי מתוך הכלא יקשה עליו לכתוב סיכומים ולעמוד במועדים שנקצבו לו לשם כך.

כמענה לטענות המשיבים טען בא כוח המבקשת כי המשיבים עיכבו את ההליך בכוונת מכוון; כי ככל שהמשיבים יורשעו במיוחס להם, התביעה תדרוש עונש כבד ולכן יש חשש מהימלטות מאימת הדין; וכי המשיבים 1 ו-3 פיטרו את עורכי הדין שייצגו אותם, לרבות מטעם הסנגוריה הציבורית, ולכן אין להם אלא להלין על עצמם.

דיון והכרעה

כידוע, בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים מצריכה איזון בין זכותו של נאשם לחירות וחזקת החפות, העומדות לו כל עוד הוא לא הורשע, לבין האינטרסים בדבר שמירה על בטחון הציבור ותקינות ההליך השיפוטי. השיקולים העומדים בבסיסו של איזון זה הם, בין היתר: פרק הזמן שבו הנאשם עצור; האם ההליך השיפוטי מתקדם בקצב ראוי; מידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם; החשש מפני שיבוש הליכי משפט; חומרת העבירה המיוחסת לנאשם ונסיבותיה (ראו בש"פ 7691/12 מדינת ישראל נ' דלו (4.11.2012); בש"פ 7988/12 מדינת ישראל נ' פלוני (15.11.2012)). ככל שההליך השיפוטי מתארך נוטה כף המאזניים אל עבר זכותו של הנאשם לחירות וגוברת הנטייה לשחררו לחלופת מעצר, ובלבד שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו (בש"פ 519/11 מדינת ישראל נ' הייבי (26.1.2011)).

           כפי שנקבע בשורה ארוכה של החלטות בעניינם של המשיבים, הם עשו ככל שלאל ידם כדי להאריך את ההליכים בבית המשפט קמא במטרה להביא לשחרורם ממעצר (ראו פסקה 15 להחלטת השופט שהם בבש"פ 7876/12 וההחלטות הנזכרות שם; כמו כן ראו החלטות בית משפט השלום מ-29.10.2012 ו-26.11.2012). בהחלטתו מיום 13.1.2013 עמד בית משפט השלום (השופט ע' רוזין) בהרחבה על השתלשלות פרשת ההגנה מאז שנפתחה במאי 2012 ועד חודש ינואר 2013. מהחלטה זו עולה כי למעלה מ-15 (!) ישיבות שיועדו לשמיעת עדי הגנה בוטלו כליל או הסתיימו בשעות מוקדמות של הבוקר, תוך השחתת זמן שיפוטי רב לריק, מאחר שהמשיבים לא דאגו לזמן עדים מטעמם. זאת, על אף שבית המשפט שב והתרה בהם כי ככל שלא ידאגו לזימון עדיהם, לא יהיה מנוס אלא להכריז על סיום פרשת ההגנה. בישיבת 26.11.2012 קבע בית משפט השלום כי "הנאשמים כולם מגלים זלזול רב כלפי ביהמ"ש, מבזבזים את זמנו של ביהמ"ש ומפריעים הפרעות בלתי פוסקות בדיונים". בדיון מיום 3.12.2012 פנה המשיב 3 לבית המשפט בדברים הבאים, המבטאים רצון ברור לדחות, שלא לומר למנוע, הכרעה בתיק: "אבל כאן כנראה טעית בבן האדם הלא נכון, ומשפט לא יהיה ואת הגזר דין אני מבטיח שלא יהיה, אני אעשה הכל, כדי גם אם צריך להגיע לביזיון ולהישפט על הביזיון, עוד שנה ללכת לבית סוהר, אני אלך לבית הסוהר על ביזיון, אתה לא תיתן גזר דין בתיק הזה [...] אתה לא תיתן את הגזר דין בתיק הזה. תכניס לך טוב לראש. אתה לא תיתן גזר דין בתיק הזה". משהמשיבים גרמו להתארכות ההליך, ומנגד בית משפט השלום היה נכון להקדיש די זמן לניהול ההליך בקצב משביע רצון, יש לייחס משקל מופחת לחלוף הזמן שבו המשיבים שהו במעצר כשיקול לשחרורם (השוו: בש"פ 644/07 מדינת ישראל נ' נאצר, פסקה 16 (20.2.2007)). בצד האמור יש לציין כי פרשת ההגנה הסתיימה, והימשכות ההליך בשלב זה מתחייבת מפאת היקפו של חומר הראיות הרב שנאסף, הכולל למעלה מ-12,000 עמודי פרוטוקול. מורכבות ההליך כשלעצמה תחייב זמן מה לשם הכנת סיכומי הצדדים - זמן שהיה נדרש בכל מקרה, אף לולא היו המשיבים מעכבים את ההליך בכוונה תחילה. בצד זאת יצוין כי ההליך הפלילי מצוי בשלביו הסופיים.

באיזון בין השיקולים השונים יש משקל ממשי למסוכנות הנובעת מהמשיבים, אשר נלמדת מחומרת מעשיהם ומעברם הפלילי המכביד. המדובר בעבירות בשווי כולל של מאות מיליוני שקלים, המסבות נזק רב מימדים לקופה הציבורית; עבירות שבוצעו בקבוצה, בתחכום ובשיטתיות (ראו והשוו: בש"פ 5431/98 רוסלן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 2557/04 מדינת ישאל נ' בן-ציון, פ"ד נח(4) 83, 89 (2004)). לא מצאתי כי סיום שמיעת הראיות גורע מתוקפם של שיקולים נוספים שנשקלו בשלבים הקודמים ומטה את הכף לשחרור המשיבים ממעצר, וזאת אף בהנחה שיוגשו לבית משפט זה בקשות נוספות כגון דא (מבלי להביע עמדה לגבי סיכוייהן להתקבל). כך, באשר לטענת המשיבים כי החשש מפני שיבוש הליכי משפט חלף כליל משהסתיימו העדויות, ציין השופט א' שהם בבש"פ 7876/12 הנ"ל,  כי "חשש זה אינו מתאיין עם סיום העדתם של עדים במשפט. זאת, כאשר קיימת עדיין האפשרות כי אלו יחזרו בהם בשלב מאוחר יותר של המשפט, עקב איומים שהופנו כלפיהם ותתבקש חזרתם אל דוכן העדים" (שם, פסקה 16; ראו גם בש"פ 5561/12 מדינת ישראל נ' שירזי, פסקה 5 (31.7.2012)). כמו כן, לנוכח עמדת התביעה ביחס לעונש שתבקש להשית על המשיבים אם יורשעו, מקובלת עלי הכרעתו של השופט א' שהם כי יש לייחס משקל גם לחשש בדבר הימלטות מאימת הדין.

הגם שהמשפט מתקרב לסיומו, נשאלת השאלה האם לנוכח התמשכות ההליכים - וגם אם הדבר הוא בעטיו של המשיבים - יש מקום לשקול חלופת מעצר לגבי המשיבים 2 ו-3 (נזכיר כי המשיב 1 הוא אסיר במועד מתן החלטתי זו)? עמדתו העקבית של שירות המבחן לגבי משיבים אלה, כפי שהובעה לאחרונה בתסקירים שהוגשו ביום 8.11.2012 (המשיב 2) ו-21.11.201 (המשיב 3) הייתה שנשקפת מהם מסוכנות שלא ניתן לאיינה באמצעות הערבים שנבחנו. מטעם זה לא ראה בית משפט זה, בהחלטה הקודמת, להורות על שחרורם לחלופה. עם זאת, שירות המבחן לא בחן ערבים נוספים שהוצעו. על כן, משחלף פרק זמן נוסף, ככל שהמשיבים מבקשים לבחון את התאמתם של ערבים נוספים כמפקחים, אין מניעה כי יגישו בקשה מתאימה לבית משפט השלום, שידון בה כחוכמתו.